החלטה בתיק רע"פ 7076/05

           כנגד המבקש הוגש לבית-המשפט לתעבורה בפתח-תקוה כתב אישום, המייחס לו עבירות של אי ציות לתמרור ב-37, עבירה לפי סעיף 64(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה וכן גרימת תאונה בה נפגע אדם ונגרם נזק, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה.  

           בכתב האישום נטען, כי ביום 7.1.04, נכנס המבקש לצומת בה מוצב תמרור ב-37 ("עצור"), מבלי לשים לב לדרך ולא אפשר את השלמת חציית הצומת על-ידי רכב אחר. כתוצאה מכך התנגשו רכבו של המבקש עם הרכב האחר שעבר בצומת. כתוצאה מהתאונה ניזוקו כלי הרכב ונהג הרכב האחר נחבל.

           בית-המשפט לתעבורה בפתח תקוה (כבוד סגנית-הנשיא א' וישקין) הרשיע את המבקש - על-פי הודאתו - בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

           בהמשך טענו הצדדים לעונש. במסגרת הטיעון לעונש, טען בא-כוח המבקש, בין היתר, כי רכבו של המבקש לא נכנס לנתיב הנסיעה של הרכב בו התנגש ומכאן שהרכב בו התנגש סטה מנתיב נסיעתו. לפיכך, טען המבקש, כי ישנה רשלנות תורמת הרובצת על כתפיו של נהג הרכב בו התנגש. עוד טען בא-כוח המבקש, כי לא ניתנו נתונים לגבי שדה הראיה שלו לכיוון ימין. לטענתו, ראה את הרכב בו התנגש מגיע ולפיכך בחר לעצור בטרם נכנס לנתיב הנסיעה שלו. בנוסף, טען המבקש, כי לאור הראיות בתיק ניתן ללמוד, כי רכבו עמד ואילו הרכב בו התנגש היה בתנועה. בא-כוח המבקש הסביר, כי המבקש החליט להודות בגלל חיוניות רישיון הנהיגה שלו, למרות שהראיות מצביעות על כך, שהנהג השני היה הרשלן העיקרי התאונה.

           בית-המשפט לתעבורה גזר על המבקש קנס בסך של 700 ש"ח או 45 ימי מאסר תמורתם; 4 חודשי פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה ו- 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים. בגזר-דינו קבע בית-המשפט לתעבורה, כי הצילומים שהוגשו לידיו, לא הוכיחו שהמבקש היה במצב עמידה בעת התאונה. עוד קבע בית-המשפט, כי נזקי התאונה היו קטנים יחסית לאור העובדה, שמהירות הנסיעה הייתה איטית בשל עומס התנועה במקום. בית-המשפט קבע, כי לא הייתה רשלנות תורמת של הנהג המעורב והוא לא סטה מנתיב נסיעתו. לעניין העונש, קבע בית-המשפט לתעבורה, כי אין נסיבות מיוחדות, המצדיקות סטייה מעונש המינימום שנקבע לעבירה ואפילו ישנן נסיבות המצדיקות החמרה בעונש. בית-המשפט אף ציין, כי הודאת המבקש באה לאחר שמיעת הראיות בתיק, למרות שלא חל כל שינוי בעובדות שהיו בידיעתו עוד בתחילת הדיון.עוד ציין בית-המשפט את עברו הפלילי של המבקש, הכולל 27 הרשעות תעבורה קודמות.

           על גזר-דינו של בית-המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעורו ביקש המבקש לקצר את תקופת הפסילה שנגזרה עליו או לחילופין להורות על החזרת התיק לבית-המשפט לתעבורה לצורך בירור מחדש על שאלת אחריותו לתאונה.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה, ביום 12.7.05, את הערעור. בפסק-דינו קבע בית-המשפט המחוזי, כי: "כל טענותיו העובדתיות נדחות לאור הודאתו בבימ"ש קמא". בית-המשפט המחוזי ציין, כי רשלנותו של המבקש עולה מהעובדות בהן הודה. לאור כל זאת, קבע בית-המשפט המחוזי, כי העונש שנגזר על המבקש הינו עונש ראוי שאין להתערב בו.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. במסגרת בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.

           עיקר טענת בא-כוח המבקש הוא, כי יש לדון בערכאה שלישית בשאלה האם רשאי נאשם לטעון טענות עובדתיות בשלב הטיעונים לעונש והאם באפשרותו לערער על קביעות עובדתיות של בית המשפט במסגרת גזר-הדין.

           מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, טענותיו של המבקש הועלו על-ידו בשלב הטיעונים לעונש והן עומדות בסתירה לעובדות כתב האישום, בהן הודה המבקש. בכתב האישום נקבע במפורש, כי המבקש נכנס לצומת מבלי לשים לב לדרך, ולא אפשר לרכב בו התנגש להשלים את חציית הצומת. לטענת בא-כוח המשיבה, לא ברור כיצד על אף עובדות אלו, בהן הודה המבקש, הוא מבקש לטעון, כי רכבו היה במצב עמידה בעת התרחשות התאונה ושהרכב בו התנגש סטה מנתיב נסיעתו. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המשיבה, כי בית-המשפט לא מצא מקום להקל בעונש לאור העובדה, שהמבקש בחר לנהל הוכחות ולא הודה מיד, למרות שלא התגלו לו עובדות חדשות לאחר ניהול ההוכחות.

           החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור.

           עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות, שנתנו דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיו של המבקש, ואין מקום לבדיקה נוספת בערכאה שלישית. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123). 

           כמו-כן, כידוע, הלכה היא, כי טענות הנוגעות לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל, תק-על 97(1) 42; רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל, תק-על 97 (4) 17). במקרה שלפני, לאור עברו הפלילי של המבקש, הכולל 27 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה וכן לאור העובדה, כי אין בענייננו נסיבות מיוחדות, לא מצאתי הצדקה להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בנסיבות המקרה שלפני, לא מתקיימות אותן הנסיבות, אשר יש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש.

           מעבר לדרוש יוער, כי גם לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. לאחר שמיעת כל הראיות שבתיק, הודה המבקש בפני בית-המשפט לתעבורה בכל עובדות כתב האישום והורשע על-פי הודאתו. טענתו של המבקש, לפיה רכבו היה במצב עמידה בעת התרחשות התאונה ושהרכב בו התנגש סטה מנתיב נסיעתו, ראוי היה שתוכח במהלך המשפט ואין מקום להתייחס אליה כעת.

           בית-המשפט המחוזי קבע, כי העונש שנגזר על המבקש הינו ראוי לאור רשלנותו של המבקש ולאור חובתו של בית-המשפט לשקול את נסיבותיו האישיות של הנאשם רק לאחר ששקל את ביטחונם ושלומם של המשתמשים בדרך.

           אף לטעמי, העונש שנגזר על המבקש הינו סביר, שכן המבקש לא ציית לתמרור עצור וכניסה לצומת מבלי לשים לב לתנועה וכתוצאה מכך גרם לתאונה. לחובתו של המבקש יש לזקוף גם את עברו הפלילי, הכולל, כאמור, 27 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה.

           מטעמים אלה כולם, דין בקשת רשות הערעור להידחות. ממילא מתייתר הטעם לדון בבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.

           ניתנה היום, י"ג באב תשס"ה (18.8.05).

                                                                                                ש ו פ ט